על חמדנות  

לב טולסטוי סיפר על איכר מצליח שלא היה מרוצה מחלקת האדמה שלו.
גם הוא תמיד רצה יותר.
הקשיבו:

יום אחד קיבל האיכר הצעה נדיבה.
תמורת אלף רובל הוא יכול היה לקנות את כל האדמה שהוא יכול לחצות ביום אחד שלם.
היה תנאי אחד לעסקה: הוא חייב לחזור לנקודת ההתחלה בסוף היום, עם רדת החמה.

מוקדם בבקר המחרת, עם הנץ החמה, הוא החל לצעוד בקצב מהיר.
בצוהרי היום הוא כבר היה עייף מאד, אך הוא המשיך לצעוד, מקיף יותר ויותר שטח. 
מאוחר אחר הצהריים הוא הבין שחמדנותו לקחה אותו רחוק מידי מקו ההתחלה. הוא החיש את הקצב וכשהשמש החלה לשקוע, הוא החל לרוץ, מבין שהוא לא יצליח לשוב עד השקיעה וכי ההזדמנות להיות בעל קרקעות רבות, תאבד.

כשהשמש החלה לשקוע מעבר לקו האופק, הוא הגיע כמטווחי ראייה מקו הסיום. בלב פועם בחוזקה, בריאות מחפשות אויר בקדחתנות, הוא גייס את כוחותיו האחרונים ודידה מעבר לקו הסיום בדיוק לפני שהשמש נעלמה.
אז הוא התמוטט, זרזיף דם דק ניגר מזוויות פיו ותוך דקות הוא נפח את נשמתו.

משרתו הנאמן חפר אז את קברו. הקבר לא היה הרבה מעבר למטר ושמונים - אורכו, ותשעים סנטימטר - רוחבו. 

הכותרת שבחר לב טולסטוי לספרו הייתה: 'לכמה שטח אדמה אדם זקוק?'
איני חושב שיש לי מה להוסיף.
בעצם כן, נזכרתי במשהו ששמעתי: 
אמר מי שאמר, שכשאתה הולך לעולמך, כל חייך המתוארים על המצבה מסתכמים למקף הקטן שבין השנים. (2004 - 1920) .  
בסוף, אלה חייך - המקף.
אז תיהנו ממה שיש.