זה סיפור על נערה עיוורת ששנאה את עצמה,
היא שנאה גם את הסביבה בגלל היותה עיוורת.
שנאה את כולם מלבד אהובה היקר שתמיד היה שם לצידה.
בבוא הימים נמצאו לה זוג עיניים בריאות ורואות,
היא נותחה והחלה רואה ..
ניגש אליה אהובה ובהתרגשות רבה שאל אם תתחתן עימו,
השיבה הבחורה שלא,
מפני שהסתבר לה שהוא עיוור.

אהובה העצוב הבין כי אין ביכולתו לעשות דבר,
לקח את דבריו והחליט לעזוב.
בעזיבתו השאיר לה את המכתב הבא :

'בקשתי היחידה אלייך היא שתשמרי על עייני,
נתתי לך אותן ועכשיו הן שלך, אוהב אותך.'
 
לפני שתאמר משהו פוגע, חשוב על אלו שאין ביכולתם לדבר.
לפני שאתה מתלונן על טעמו הרע של האוכל,
חשוב על אלו שאין להם מה לאכול.
לפני שתתלונן על הדברים הקטנים שמפריעים לך בבת זוגתך,
חשוב על הלבבות הבודדים שמעולם לא חוו אהבה.
לפני שתתלונן על כמה ילדיך שובבים,
חשוב על אלו שלא יכולים להביא ילדים והיו עושים הכול למען ילד.
לפני שתתלונן כמה קשה עבודתך,
חשוב על מילוני המובטלים שהיו רוצים להיות במקומך.
לפני שתפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו זכור שכולנו עושים טעויות, ועדיין נמשיך לעשות.